"ע' 17"

סיפור הבסיס של המחזה, הוא על פניו פשוט. חמישה חברים, חיפאיים, בוגרים של גרעין נח"ל, משולבים בפעולה מבצעית ברצועת עזה, במהלך האינתיפאדה הראשונה (1989).   החמישייה מתנדבת למשימת אבטחה שנחשבת בעיניי החברה ל"פינוק" במונחים צבאיים - הם נדרשים לתצפת על מחנה הפליטים המקומי מגג בניין גבוה – תצפית ע' 17.   אך בפועל, אין במחזה דבר וחצי דבר עם פשטות. שהותם במקום, שהייתה אמורה במקור להיות כשבוע ימים מתארכת שוב ושוב למורת רוחם. ה"נופש" הכפוי שהם חשבו שסידרו לעצמם, הופך כשהימים עוברים, לזירה בוערת של עימותים ואמיתות כואבות שנחשפות אחת אחרי השנייה בין חדר המעלית ודוד השמש וממש מעל ראשם של התושבים המקומיים.   מערכת יחסים סבוכה ומורכבת בין החיילים הופכת את השהייה לשדה קרב לא פחות אכזרי מהרחובות עליהם הם משקיפים.   מיתוס ה"חבר'ה" הישראלי, שכולנו מכירים ומוקירים חושף את צידו האפל ומתמוסס מול עינינו עד שנעלם לגמרי בסופו העצוב של המחזה. הסיפור מבוסס על סיפור אמיתי. שי להב כתב את המחזה על פי ספרו "לך לעזה" ויחד איתו שותף למלאכת הכתיבה יוני זיכהולץ. השניים כתבו מחזה שהמסגרת שלו היא פוליטית ולאומית, אך לטענתי הסוד של המחזה טמון בפרטים הקטנים.   הפרט הראשון והחשוב מאוד, הוא הבמה. ההצגה מופיעה באולם "הקאמרי 4" שבו אין במה, הקהל יושב ממש בתוך ההתרחשות הבימתית וככה התחושה היא שאנחנו יחד איתם על הגג ובקטעים מסוימים כשהם ממש נוגעים לא נוגעים בשורה הראשונה, זה ממש מרגיש כאילו אנחנו חלק מהם. בנוסף, שילוב קטעי הוידאו החדשותיים מהאינתיפאדה מוסיף רבות לאותנטיות, המוסיקה הישראלית שמלווה את ההצגה, לקוחה ממש מהתקופה (סוף שנות השמונים), ועוטפת יפה את הסיפור. אבל הפרט הכי חשוב שעושה את ההצגה למה שהיא, הוא השחקנים.   חמישה חבר'ה צעירים ומוכשרים, מאפיינים כל כך לעומק וברגישות כל כך גדולה את חמשת הדמויות.   רועי אסף, יניב ביטון, פיני טבגר ויואב לוי – ארבעתם אמינים ומביאים כל אחד לתוך הדמות אותה הם מגלמים אנושיות רבה וכישרון גדול.   אבל מי ששובה את הלב מהרגע הראשון הוא עידו רוזנברג. כמו בכל תפקיד אותו הוא עושה, הוא לובש על עצמו את הדמות אותה הוא מגלם בטוטאליות מוחלטת ("העז או מי זאת סילביה", "בראבו", "יוסף וכתונת הפסים" ועוד). הוא כל כך מוכשר, מדויק להפליא, רגיש בצורה יוצאת מגדר הרגיל וכובש את הבמה בנוכחותו.   לסיכום, צריך לחדור קצת מבעד למעטפת הצבאית, הפוליטית של המחזה ואז מגלים את הרגישות, הכאב, העצב, את דבר הסבוך הזה שנקרא "חברות" ובעצם את המהות של המחזה בעיניי.