צפון אברקסס

בעקבות החוויות המסעירות שלי ב"סלון" המסעדה של השף אייל שני, חלמתי פנטזתי והזיתי ללכת לאכול ביצירת המופת החדשה שלו והרי היא "צפון אברקסס". ביום המיועד הגעתי למקום בדיוק בשעה 21:00, שעה שבה הוזמנו המקומות וגיליתי תור ארוך של אנשים ממתינים בחוץ כשמארחת לא סימפטית במיוחד מנסה להדוף אותם בבקשה לסבלנות בזמן שמנהלת המסעדה האופנתית מתרוצצת ומחלקת לכולם התנצלויות מלוטשות וקוקטיילים של נחמה. עמדו בחוץ 20 דקות למרות שהמקומות הוזמנו מראש!   בכניסה, מרפסת סגורה עמוסה צפופה ורועשת שדרכה נכנסים לחלל פצפון עוד יותר של הקומה הראשונה ובה בר אליפטי שחותם את שטח המטבח שפתוח כמובן לעיניי כל בסגנון של אייל שני. מיד בכניסה מצידה הימנית של הדלת יש מדרגות צרות שמובילות לקומה השנייה (האאא או קיי אז כאן זה המסעדה!). בקומה השנייה, חלל לא הרבה יותר גדול מזה מלטה, עם רצפת פרקט שחורה מראה ענקית במסגרת לקה שחורה ו- 5 שולחנות שמסודרים בצפיפות. במרחב הקטן הזה עמדת "מטבח אמריקאי" ארוכה ומאחוריה ספת אור שחורה ומרשימה שיוצרת נישה בפני עצמה לאורחים האופנתיים.   לקח עוד רבע שעה עד שקיבלנו את התפריט המסתורי שללא עזרתה של מלצרית מבינת העניין באוכל לא היה שום סיכוי לפענחו. התפריט של צפון אברקסס בנוי ממנות ביניים ברמת פיקנטיות לא מרחמת וכפי שהוסבר לנו, מוגשות לפי "מה שיוצא קודם" ללא חלוקה לראשונות ועיקריות. התפריט המודפס על דף נייר בגודל A4 תואם את החוסר הרשמיות של הופעת המלצרים מביני האוכל, שמתרוצצים בחולצות טריקו לבנות לא מוקפדות.   המנה הראשונה שלנו הייתה כרובית תינוקית סמוקה מאפייה עטופה בחיתול של נייר אפייה (בלי צלחת). הכרובית הייתה אפויה בדיוק מפליא שלא גרם לה להיות "אייפה" אלא השאיר אותה רעננה ובעלת טעמים חמימים של טאבון. נשנשנו אותה ישר מהנייר בהנאה צרופה.   לאחר מכן הגיעה מנה של קונכיות קלמרי ממולאות בפוקאצ'ה ספוגה ברוטב עגבניות בתוך ממליגה תירס. הממליגה הייתה בטעם מופלא של תירס נימוח ובמרקם ביתי סמיך ולא טחון לעיסה חלקה מדי. הקלמארי היו צרובים בצורה אומנותית, רכים ועדינים ולמילוי הייתה נימוחות של ניוקי חלומי. זה הרגיש כאילו מילאו את הקלמארי באווריריות ספוגה בטעם נפלא של עגבניות חלוטות, מנה מדהימה.   אחרי זה אכלנו עוד מנת קלמרי חלולים הפעם ברוטב עגבניות ונגיעה של קרם פרש. המנה הייתה פיקנטית מאוד אבל אפילו מישהי בעלת רגישות יתר לחריפות כמוני הצליחה ליהנות מהטעם המשובח של הרוטב אבל הקלמארי עצמם היו טפלים קצת.    לאחר מכן הוגש לנו 2 minutes stake על מגשית של קרטון כסוף. זאת הייתה חתיכה דקה ועסיסית של סטייק טעים וחסר הברקה יחסית לשאר המנות. עם הבשר הגיע טוסט גבינה, כמה טעם אתם חושבים שאפשר להכניס בתוך פרוסת לחם? המון! בפרוסת לחם שאור נפלא שנאפה במקום קלוי וקריספי עם "טבעת" של טיגון מסביב, עליה קרם פרש, גבינה גרוזינית שמזכירה בטעמה שילוב של גבינה כחולה וגבינה בולגרית ופרוסת עגבנייה חלוטה. בתור אוהבת פחמימות מושבעת העדפתי את הטוסט שלי על הבשר של בן זוגי.   לסיום אכלנו שווארמה טלה חלב ספוג בענבי יין נח על טחינה וירקות צרובים בגריל. אני אישית לא מצליחה להבין את פשר הגשת שווארמה במסעדה אבל הטחינה הייתה סמיכה ובעלת במרקם אוורירי שעידן את כל החריפות שהייתה על הצלחת בהתגלמות פלפל ירוק קצוץ דק. היא הייתה במרקם דחוס כמו של חומוס וטעמה מאוד מודגש לעומת כל החריפות על הצלחת. לא הבנתי, אבל אהבתי.   תוצאה סופית: 420 ₪ בלי יין ובלי קינוחים ו-2 אנשים מאוד שבעים.   אז מה היה לנו שם מלבד האוכל המשובח של אייל שני בתוך עטיפות יומרניות וצורות הגשה שמוציאות חיוכים נבוכים והנחות התפעלות מהסועדים? רעש וצפיפות שמאפיין בר, לא שמענו לא את המוסיקה ולא את עצמנו. כיוון שישבנו ממש ליד הדלת, השולחן שלנו רעד תחת צעדיהם של האנשים שנכנסו ויצאו ללא הפסקה, כוסות היין שלנו צלצלו כמו פעמונים והסכו"ם רעד - ההרגשה הייתה של רעידת אדמה ואי נוחות, כאוס אנושי.   כנראה שכדאי יותר ללכת לשם רק כדי לשבת על הבר התוסס ולנשנש כמה מנות חריפות משובחות כי המקום מאוד מתאמץ להיות כמה שפחות "מסעדה".