רונימוטי

בתור עובדת לשעבר של תעשיית ההיי-טק שברמת החייל יצא לי מספר פעמים (לא מעטות) לאכול ארוחות צהריים עסקיות במסעדה/מעדנייה איטלקית רוני מוטי. ולמען האמת לא יצאתי מהופנטת. טוב, קשה למסעדה לעשות רושם כשעליה לספק ארוחות צהרים איכותיות, זולות, מהירות וטריות (גם לאנשי היי-טק ארוחה עסקית שיקרה יותר מ-50 שקל נחשבת ללא זולה כי הרי צריך לאכול כל יום). מה גם שיש המון מסעדות מכל הסוגים באזור (וכמובן גם כמה איטלקיות) וגם לא קל לספק את אנשי ההיי-טק המפונקים באוכל. אז היינו מקבלים את הפוקצ'ה שלא הייתה מספיקה לכולם, את הפסטות ואת השירות האיטי ולא אהבנו במיוחד. אבל מאז עברה שנה, רוני מוטי התבגרה ואגרה ניסיון לכן בשנה האחרונה לא הפסקתי לראות את השם הזה בכל מקום אפשרי (מי אמר שיחסי ציבור מזיקים?). אז הם משקיעים ביחסי ציבור ויפה להם על כך. מכל הכתבות שנתקלתי בהם, האחרונה שברה את ליבי בגלל הסיפור של בעלי המסעדה (זוג שפים צעירים, יוצאי מסעדות מפורסמות אחרות, שהחליטו לעשות משהו עם סיפור אהבתם ואהבתם למטבח ופתחו מסעדה) לכן החלטתי לנסות שוב פעם את המקום אבל הפעם בערב כדי לבחון איך אהבתם נראית הערב.   הגענו בשמונה והיה נראה שהמקום באמצע ההכנות למשהו גרנדיוזי ולא האמנתי שצפוי שם ערב תוסס במיוחד (הרי המסעדה שוכנת בתוך מתחם הייטקי ולא באזור בילוי). אבל כולם כולל את הבעלים של המסעדה, שזיהיתי בגלל התמונה בכתבה, היו עסוקים בלנקות. בהתחלה רצינו לעלות במדרגות הצרות לגלריה שבקומה השנייה (כנראה בגלל המעדנייה שעוברים בדרך או בגלל שהמסעדה בחוץ נראתה "כמעט" מוכנה).    יש למעלה חלל פצפון עם שולחנות עץ (בלי מפות), מראות עם מזגן שעובד פול פאור. יש חלון לאורך כל הקיר שאפשר לצפות דרכו במתרחש למטה (אם דיבורים מאוד קולניים מהשולחנות שליד לא יפריעו לשלוותכם). אני רגישה לרעשים ולמזגנים וגם בן זוגי הרגיש אי נוחות אז ירדנו למטה וביקשנו לשבת בתוך מרפסת סגורה (סוג של קוביית זכוכית) שצמודה עליה בריכה נקייה ומאורת בלי ברווזים. בגלל שהמקום היה עדיין בתהליך ניקיון יסודי נאלצנו להמתין (לא מעט זמן) על אחד משולחנות הבר שהיו בחוץ. תוך רבע שעה המרפסת והאווירה הפכו להתגלמותה של רומא. שולחנות עם מפות לבנות, ג'אז ניו יורקי איכותי ומחוץ למרפת, בינה לבין הכניסה למסעדה, נפרסו להם שולחנות נוספים כמו בסמטאות של רומא. כשהתיישבנו והזמנו אוכל, המקום התחיל להתמלא בקצב מסחרר ועד שהגענו למנה העיקרית המקום כבר היה בתפוסה מלאה ואפילו היו כאלה שעמדו בתור, יחסי ציבור טובים, אמרנו את זה כבר? הצוות של המקום כולל 3 מלצריות מאוד נחמדות חייכניות וסבלניות לרעב המתפרץ שלי ושתי מארחות תזזיות וקלילות שהפגינו את האישיות הנעימה שלהן לפני שהן מפגינות את המקצועיות שלהן, וזה כל כך הולם מסעדה שמתמחה באוכל איטלקי "החם", לא היה בהן שום דבר יומרני או סנובי מה שבדרך כלל מאפיין מארחות אופנתיות במקומות אחרים, אלא חמימות משפחתית.   קיבלנו אנטי פסטי (למרות שלא הזמנו) שכלל כרובית לא טעימה (שלא בושלה לפני הציפוי והטיגון), בצל סגול מעולה, חציל קלוי (בלי הקליפה, כל הכבוד!) שום אפוי ופלפל אדום סתמי. יחד עם אנטיפסטי הוגש לשולחן דלי מתכתי קטן עם לחמים שונים. מצאנו שם לחמנייה עגולה וטעימה, פוקצ'ה דקה וארוכה שדרשה מסור לשם חיתוך, לחם שחור יבש ביותר ומצטיין בקרום קשה. הנחתי כי הלחם פשוט ישן ורק חומם זה עתה, אבל האופה המקצועי שהיה שותף איתי לחוויה, פסק את דינו של הלחם. הלחם היה טעים, רך וטרי בפנים והקרום הקשה נבע מצורת אפייה בחום לא נכון או זמן ארוך מדי. אז הלחם אכזב! (ואני מאוד אוהבת לחם אז חבל). אכלנו למנה הראשונה ריזוטו כבדים עם רימונים וציר בקר, שהיה פשוט מעולה, מי היה מאמין שאפשר לשלב כבד עם ריזוטו? כל הטעמים היו מודגשים, המרקם היה מושלם והאורז ספוג ודבוק כמו שצריך. קיבלנו גם סלט אגסים ורוקפור חלומי, ממש איטליה. פלחי אגסים עם הגבינה הכחולה, חסות פקאנים, וויניגרט שלמרות שאני בדרך כלל לא אוהבת, שהפעם היה כמעט בלתי מורגש היו מרעננים וטריים.    למנה עיקרית אכלתי רביולי ארבע גבינות ברוטב רוזה. קודם כל המנה כללה בערך עשרה רביולי, מאוד ייחודי לעומת מנות רביולי מצומצמות שמקבלים בדרך כלל במקומות אחרים. הבצק היה דק מאוד ואפשר להרגיש את הטעמים של הגבינות (בקר) ולהרגיש מרקמים שונים של כל גבינה. מה שעוד אהבתי מאוד זה שהמילוי היה לא מחיתי וחלק שאי אפשר לזהות בו את המרכיבים, אלא הוא הזכיר במרקם שלו קוטג' ולכן הודגשו בו הרבה טעמים יחד. הטאצ' הסופי נתן בזיליקום סגול שהיה מפוזר על הרביולי ושטעמו נשאר לי בפה גם אחרי שיצאנו מהמסעדה. האופה שלי הזמין מנה עם שם סקסי מנה של 3 נתחים של שייטל צרוב עם פסטה רחבה ליד, ונשאר מסופק ביותר.   מפוצצים מאוכל (כמו המסעדה בפנים, בחוץ, למעלה ולמטה) שיכורים מקיאנטי איטלקי אסלי ועם פרצופים ענוגים ממוסיקה ומהאווירה, קיבלנו על חשבון הבית (מישהו רחרח את ריח ה"רמקול" הבוקע ממני? ) טארת שוקולד עם סירופ פירות יער על צלחת מלאה באבקת סוכר, ולמרות שנינו לא נמנים עם אוהבי שוקולד, ולמרות השובע המופרז, חיסלנו את המשולש של העוגה כי השילוב של הטעם החמצמץ של פירות יער ושל שוקולד מריר איכותי, נעם מאוד לחיכינו.    יצאנו שבעים ומרוצים כי חוץ מהבריכה, האוויר הנפלא של התקופה הזאת, השירות המעולה והאוכל הטוב היה ממש כיף לשבת במקום מלא ותוסס שחיי ונושם איטליה.

מסעדה איטלקית בייתית אמיתית. איזו הנאה להכנס ופשוט להריח.. השירות מהיר ואדיב, הפסטה פשוטה (זה מה שהזמנתי והיה בעסקית בכל זאת) ומעולה והמחיר בצהריים לא רע. שווה ביקור.